מאת: אורי שמיר - עורך האתר
שנתיים חלפו מאז שהלך לעולמו בגיל 85 פרדי דגן ז"ל, כדורגלן עבר בהפועל כפר בלום והפועל קרית שמונה, שנחשב לאגדת כדורגל באזור אצבע הגליל. מלבד היותו שחקן מצטיין בשתי הקבוצות, ששיחקו בליגות המשנה ובליגה השלישית לבוגרים, פרדי דגן היה מאמן מצטיין משנות ה-70 ועד תחילת שנות ה-2000 בכל שכבות הגיל. תחת הדרכתו במחלקות הנוער של שני המועדונים עברו למעלה מאלף כדורגלנים - עשרות רבות מהם הפכו לשחקני בוגרים, כשהמוכרים ביותר לציבור הרחב הם השוער - דני עמוס ואדריאן רוצ'ט - קשר העבר של עירוני קרית שמונה, שמאמן בשתי העונות האחרונות את קבוצת נערים א' של המועדון.
פרדי דגן נחשב למאמן שהקדים את זמנו בעשרות שנים. חניכים של דגן מכל התקופות מספרים, כי דגן היה מנהל רישומים בכל אימון ובכל משחק במחברת, פורט נתונים סטטיסטיים קבוצתיים ואישיים, בלי להיעזר בתוכנות, אפליקציות ועזרים טכנולוגיים כלשהם. דגן הביא עמו שיטות אימון ומנטליות אירופאית. פרדי דגן הנחיל לשחקניו ערכים של אהבת האדם וחיבר ילדים מכל הסקטורים בגליל העליון: קיבוצים, מושבים והעיר קרית שמונה, לחברות ואחווה. מעבר לכל אלה, פרדי דגן שימש כרכז הספורט והתרבות בקיבוץ בו התגורר, כפר בלום, והיה פעיל מאוד בקהילת הגליל העליון. ערב יום הזיכרון והשואה 2024, אנו מוצאים לנכון לשתף אתכם בסיפור ההישרדות, הגבורה והתקומה של פרדי דגן, כפי שפורסם באתר הקשר הרב דורי.
שמי אלפרד, כולם קוראים לי פרדי. נולדתי בווינה שבאוסטריה, בשנת 1937. אני הבן של ארתור ושרה ואח לתשעה אחים, אני דובר גרמנית.
אחרי כמה שנים שהיטלר עלה לשלטון, משפחתי ברחה לבלגיה. אמי השאירה אותי בבתי ילדים במנזר התחבאתי חמש שנים. בילדותי אף פעם לא חגגתי ימי הולדת וכמובן לא חגגתי את בר המצווה. החג היחידי שחגגנו היה ה-1 במאי. באותה תקופה נהגתי לשחק בסכינים ובאולרים עם הילדים האחרים. פריט שאני זוכר מאותה תקופה הוא נעליים שקיבלתי ממנהלת בתי הילדים וכל הזמן השווצתי בהם. אני זוכר שירים שהייתי שר ברוסית (שירי מלחמה) ששרו הפרטיזנים. התחביבים שלי היו כדורגל ולכתוב רומנים. אהבתי לחגוג את חג החנוכה במיוחד כי זה חג שמח ומפגש של הקהילה.
בשנת 1945 חזרתי לאוסטריה ופגשתי לראשונה את אמי. הורי חיפשו את שאר בני משפחתי: אחי ואחיותיי. רק בשנות השישים נודע לי שההורי מצאו עוד אח שהוסתר בווינה בבית ילדים. חפץ שיש לו משמעות במשפחה היא טבעת מזהב שעוברת במשך כבר 5 דורות. ויש בקשה שהשם הפרטי יתחיל באות “א” ושם המשפחה יתחיל באות “ד“. ולכן בנו של אביב (הבן שלי) שקוראים לו אמית דגן – הוא יקבל את הטבעת.
החלטתי להצטרף ללמוד בבית הספר בבריסל שבו מאוד אהבתי ללמוד. לאחר מכן למדתי בתיכון בווינה והצטיינתי במתמטיקה וכימיה. בבית הספר הזה הייתי היהודי היחיד. היה לי קשה בגלל דתי היהודית.
בגיל 11 הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר ובגיל 14 החלטתי לעלות לארץ, אבל רק בשנת 1955 בגיל 18 עליתי לארץ לבדי בהתלהבות. לא היו לי קשיי קליטה. החלטתי לעבור לגור בקיבוץ דן ועבדתי כחשמלאי. לאחר מכן למדתי מחשבים. מגיל צעיר חלומי היה להקים מדינה לעם היהודי, אני גאה שעליתי ארצה לבד ואני מרגיש פה בבית – זהו אירוע משמעותי עבורי.
בשנת 1956 התגייסתי לצנחנים, הייתי בין 200 הצנחנים הראשונים, עברתי קורס מ”כים – קורס מפקדי כיתה ואח”כ עברתי קורס קצינים. גם בצבא זרקתי סכינים כמו בילדותי. סיימתי בדרגת סרן.
